009- הדף היומי בזוהר הסולם – וארא – כה-כז למתקדמים
שיעור שמע:
שאלות חזרה וארא כה-כז
1. מה הכוונה בדברי משה ואני ערל שפתיים? ומה עונה לו הקב"ה?
2. משה הוא בח' קול ואהרוטן משמש לו כדבור אם כך למה רק במעמד הר סיני כתוב וידבר אלוקים את כל הדברים האלה?
3. מה ההבדל בין דיבור לאמירה ומהיכן לומדים זסאת?
4. הסבר את הכתוב"קמתי אני לפצתוח לדודי ודודי חמק עבר"
5. מהיכן אנו למדים שגם האבות ע"א שדיברו מהמלכות עדיין היתה קשורה לז"א?
וָאֵרָא כה-כז
אֵין הָאָדָם נִדְרָשׁ לְנִסָּיוֹן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ
מצד אחד חש האדם שיש לו תפקיד בעולם, שליחות של השם, ומאידך מרגיש הוא שהרצון לקבל מתגבר עליו ואין הוא ראוי לשליחות. השם מלמד את משה שלא ניתן להתחמק, אפילו אם אתה חש שאין לך כרגע את הכישרון המתאים, אין הדבר כך. אדם יכול לעמוד בהחלטותיו, שאין דבר העומד בפני הרצון. ואם נראה שאינו מצליח להוציא אל הפועל יש לחפש תחבולות נגד הפרעה שבנפש, שהרי בחוץ לא מוצאים את התוצאה, אין להתייאש ממה שקורה בחוץ, את ההצלחה ניתן למצוא בפנים. ניתן להתגבר על הרגש, ובוודאי כאשר הקב"ה שולח אותך. מותר לומר קשה, מאתגר, אך שליחות אלוקית בוודאי שניתן למלא.
ערל לשון עורלה – בחינת מקבל על מנת לקבל. במצרים הדיבור היה בגלות, ומשה אומר שאינו יודע כיצד להוציא את הרעיון מהכוח לפועל.
משה הוא בחינת קול, שהתחבר לדיבור רק במעמד סיני, חיבור של כוונה והוצאה לפועל.
ימין כוונה, שמאל דיבור – יעקב מחבר שניהם. לומר ולדבר – פיו וליבו שווים, כוונה ומעשה. אל האבות נראה להם באל שדי, במלכות, והם לא היו בגלות מפני שתמיד הם חיברו כוונה לדיבור, השם דיבר עליהם דיבור שגם הייתה בו כוונה – הקימותי את בריתי, שחיבר אותם ליסוד.
צריך השקפה, אמירה מאד ברורה בלב. לאחר מכן יש להוציא לפועל בדיבור ואז במעשה. קו אמצעי מחבר, ועל האדם להשתדל שכל דיבורו יהיה עם כוונה.
הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. בתחילה כתוב: לא איש דברים אנוכי, כי כבד פה. והקב"ה השיב לו, מי שם פה לאדם. והוא אמר, ואנוכי אהיה עִם פיך. הכי יעלה בדעתך שלא היה כן? שאומר ואני ערל שפתיים? ואם כן, היכן הוא הדבר שהבטיח לו הקב"ה מקודם, ואנוכי אהיה עם פיך? שפתים נצח הוד, לשון יסוד, ופה זה מלכות. ערל שפתים – נצח הוד, אומר משה הביקוש שלי לא אמיתי, הוא עם עורלה. עונה לו השם, שגם בביקוש בשפתים לא אמיתיות, אתה תגיע לשמה מפני שזו שליחותי, אין אפשרות שהשם ישלח אדם למשימה שלא תקדם לתכלית. את הברית עושים ביסוד, אך את העורלה יש להסיר מהלב.
סז) אלא סוד משה הוא קול (כוונה), ז"א. הדיבור הוא המילה שלו, המלכות, הייתה בגלות. ע"כ היה משה ערל פה לפרש דברים. ומשום זה אמר: ואיך ישמעֵני פרעה, בעוד שהמילה שלי, המלכות בגלות, ואין לי מילה, ואני קול בחוסר מילה, שהיא בגלות. ע"כ, במקום המלכות, שיתף הקב"ה את אהרון עימו, שהוא שושבין של המטרוניתא.
סח) כל זמן שהדיבור, המלכות, בגלות, נסתלק ממנו הקול, ז"א, והמילה הייתה ערלה בלי קול. כשבא משה, בא הקול, כי היה מרכבה לז"א, שנקרא קול. ומשה היה קול בלא מילה, משום שהמילה הייתה בגלות. וכל זמן שהדיבור הייתה בגלות, הלך משה אל הר סיני וניתנה התורה. בעת ההוא, נתחבר הקול עם הדיבור, ז"א עם המלכות. ואז דיבר דבר. כמ"ש, וידבר אלקים את כל הדברים. בבחינת קול בלא דיבור. וכך הלך עד שקֵרבוּ הָאֵלֶּה. ואז נמצא משה שלם בדיבור כראוי, כי קול ודיבור היו ביחד בשלמות.
סט) ועל זה התלונן משה על שהמילה חסרה ממנו. חוץ מזמן שהמלכות דיברה לרגוז עליו, שכתוב: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ, אֶת עַמֶּךָ. מיד, וידבר אלקים אל משה, שהמלכות, מילה, שנקראת אלקים, דיברה אליו קשות. כי דיבור יורה לשון קשה, שרגזה עליו, על מה שאמר, ומאז באתי אל פרעה. הרי שהמלכות התחילה לדבר עימו, אע"פ שהייתה בגלות. והוא מטעם, שהדיבור היה להראות רוגז. כי הדיבור התחיל לדבר והפסיק, והקול, ז"א, השלימו. ומסיים הכתוב, ויאמר אליו אני ה', אשר ה' הוא ז"א. משום שהדיבור היה בגלות ועוד לא הגיע זמנו לדבר. ע"כ דיבר עימו ז"א.
ע) משום זה משה לא היה שלם מתחילה, שיהיה לו מילה, המלכות, שהוא קול הצריך למילה. והוא בא בשביל הדיבור, להוציאו מן הגלות. כיוון שיצא מן הגלות והתחברו הקול והדיבור ביחד בהר סיני, נשלם משה ונרפא מן ערל שפתיים שלו, ואז נמצא קול ודיבור יחד בשלמות.
דברי תורה, דיבור קודש אומר שהמילים מבטאות את הכוונה הפנימית, תוכו כברו, המעשה מכוון את הלב. ואם אדם מדבר בעברית, שהיא שפת ההשפעה דברי חול, כאן אין הכוונה אמיתית. לכן ישנם שאינם מדברים בחוץ לארץ עברית, ששם האדמה טמאה.
עא) כל הימים שהיה משה במצרים, שרצה להוציא את המילה מן הגלות, לא דיבר המילה, שהיא הדיבור. כיוון שיצא מן הגלות, והתחבר קול ודיבור, מילה ההיא שהיא דיבור, המלכות, הנהיג וניהל את ישראל. אבל לא דיבר עד שקרבו ישראל אל הר סיני, ופתח בתורה.
ואם תאמר, הרי כתוב: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. והשם אלקים יורה על מלכות. הרי שדיבר קודם מתן תורה. ומשיב, כי אמר, אינו דיבור בפה, אלא רצון הלב בדממה, הנקרא אמירה, כמו ויאמר המן בליבו. רצון הלב בדממה נק' אמירה, מלשון אמירי העצים – כתר. דיבור הוא מלכות.
עב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה. רבי יהודה פתח: קמתי אני לפתוח לדודי ודודי חמק עבר. קמתי אני לפתוח לדודי, זהו הקול, ז"א, דודה של המלכות. כנסת ישראל, המלכות, כשהיא בגלות, הסתלק הקול ממנה, המילה השתככה ממנה, כמ"ש: נאלמתי דומיה. ואם נתעוררה לדבָר, כתוב: ודודי חמק עבר, כי הקול הסתלק ממנה, ונפסקה המילה. ועל זה, וידבר אלקים אל משה, שהתחילה לדבר, ופסקה ושתקה. ואח"כ השלים הקול, ז"א, ואמר, ויאמר אליו, אני הויה. לפעמים ישנה התחלה של דיבור בשם אלוקים, ואז נפסק. כמו אדם שבא לעשות מעשה עם כוונה, ומסתלק הדבר מהזיכרון, אך הכוונה נשארת.
עג) וָאֵרָא, אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. ואל יעקב כתוב תוספת ו', להורות שהוא בחיר שבאבות. כי הו' מורה על ת"ת, קו אמצעי דז"א, ששלמותם אברהם ויצחק תלויה בקו אמצעי, יעקב. כמ"ש אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, שביעקב נאמר תוספת ו'. וכתוב, אני ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק. הרי שכתוב ביצחק תוספת ו'?
עד) משום שיעקב היה חי, והכתוב הכליל את יעקב ביצחק, שנחשכו עיניו והיה כמת. שהרי בעוד שהאדם חי בעולם הזה, אין השם הקדוש נזכר עליו, וע"כ הכליל אותו ביצחק. וע"כ נכתב תוספת הו' ביצחק. עתה שמת יעקב, בא הדבר למקומו. כמ"ש ואל יעקב.
עה) באל שדי. שנראיתי להם מתוך מראה שאינה מאירה. מלכות, הנקראת אל שדי. ולא נראיתי מתוך המראה המאירה, ז"א, הנקרא הויה. ואם תאמר שהאבות השתמשו בנוקבא בלבדה, המלכות. לא נפרדו ז"א מנוקבא כלפי האבות לעולם. כמ"ש וגם הקימותי את בריתי איתם, כי הברית, יסוד דז"א, התחבר עם המלכות.
עו) מן הקב"ה יש לאדם ללמוד, שלא יפריד בין ז"א לנוקבא, שכתוב, באל שדי, שהיא הנוקבא. וכתוב, וגם הקימותי את בריתי איתם, שהוא יסוד דז"א, שהתחבר עימה. ולמדנו, מי שזכה לברית, ליסוד דז"א, זכה בארץ, שהיא הנוקבא. מטעם היותם מחוברים זה בזה.
תגיות: השפה העברית, דברי חולין, תוכו כברו
